מזמינים אותו לחברות ההייטק הכי גדולות בעולם כשהגב של העובדים מתחיל ליפול, והוא טוען שרוב הנשים שמגיעות אליו לא היו צריכות אף זריקה

רוב הנשים שמגיעות אליו כבר עשו את הסיבוב המלא. פיזיותרפיה, שיאצו, דיקור, מזרן אורטופדי, חגורת גב, ולפעמים גם זריקה אחת או שתיים. הנוסח משתנה, המשפט זהה, ניסיתי הכל. לפני שהוא בודק אותן הוא שואל שאלה אחת, כמה שעות את יושבת ביום. רובן מנחשות שש. אלירן, שבודק תחנות עבודה בחברות הייטק, אומר שכשסופרים את היום בפועל, מהנסיעה בבוקר ועד הספה בערב, המספר האמיתי אצל רובן נע בין עשר לשתים עשרה שעות.

הכאב הזה לא נשאר בגב. הוא מגיע בשלוש לפנות בוקר, כשהיא מתהפכת בפעם השישית ולא מוצאת תנוחה. הוא מגיע ברגע שהילד מושיט ידיים ומבקש שתרימי אותו, והיא מחשבת את הנזק לפני שהיא מתכופפת. הוא מגיע בנסיעה של ארבעים דקות שהופכת לעונש. ואיפשהו באמצע, כמעט תמיד בלילה, עולה השאלה שאף אחת לא אומרת בקול. ככה זה ייראה מעכשיו?

חלקן כבר שמעו את המילה ניתוח מרופא. חלקן קראו בפורום על מישהי שהגיעה למצב בלתי הפיך. וברקע יושב המשפט שכולן שמעו בגרסה כזו או אחרת, בגיל ארבעים זה מה שיש.

אלירן לא מקבל את המשפט הזה, ויש לו סיבה אישית.

חמש שנים בין התקף להתקף

בין גיל 17 לגיל 22 הוא חי בדיוק שם. הוא מתאר את זה כמוט לוהט שתקוע בגב התחתון ומקרין לרגליים. הלילות היו הגרועים, כי לא היה מה לעשות חוץ מלשכב ולחכות שזה יעבור. הרופאים נתנו מרשמים, המרשמים החזיקו כמה שעות, והמעגל התחיל מחדש.

הוא פחד מניתוח. פחות מהכאב, יותר מהמחשבה שמישהו נוגע לו בעמוד השדרה.

בסוף השירות הצבאי הוא נרשם לפיזיותרפיה באוניברסיטת בן גוריון. אחר כך תואר שני בבריאות הציבור בתל אביב, בהצטיינות, הסמכה כיוגה תרפיסט, מדריך פילאטיס, וארגונום רשום. הוא אומר שבפועל הוא פשוט רדף אחרי תשובה לגב של עצמו, וצבר תארים בדרך.

התשובה יושבת בין החוליות

בין כל שתי חוליות בעמוד השדרה יש דיסק, כרית ג'ל שסופגת את הזעזועים של היום. הדיסק הזה מתנהג כמו ספוג. כשאת זזה הוא נלחץ ומשתחרר, ובכל שחרור הוא שואב פנימה נוזלים וחומרי הזנה. זה מנגנון ההזנה היחיד שלו. אין לו אספקה אחרת.

עכשיו קחי אחת עשרה שעות ישיבה. הספוג נשאר לחוץ כמעט כל היום, כמעט לא משחרר, וכמעט לא שואב. הוא מתייבש, נשחק, ומשנה צורה. משם הדרך לבלט דיסק קצרה.

וזה עוד לא החלק שתוקע את רוב הנשים.

כשמפרקי הירך לא זזים, כשזוקפי הגב ושרירי הליבה לא עובדים, הם נחלשים. גוף שהשרירים סביבו נחלשו לא מפסיק לתפקד, הוא מפצה. והפיצוי נופל כמעט תמיד על אותו מקום, הגב התחתון. השרירים שם מתכווצים כדי להגן, והכיווץ מוסיף עומס לדיסק שכבר יבש.

זאת הלולאה:

ברגע שמבינים אותה, מבינים גם משהו לא נוח על כל מה שניסית עד היום.

למה כל מה שעשית עבד, ונגמר

שיאצו, עיסוי וסאונה משחררים את השריר המכווץ. השחרור אמיתי והוא מחזיק שעות. השריר חוזר להתכווץ כי הסיבה שבגללה הוא התכווץ לא זזה מילימטר.

משככי כאבים וזריקות מנתקים את האזעקה. השריפה ממשיכה מתחת.

מזרן אורטופדי וחגורת גב תומכים בגב במקומו. זה נעים, וזה גם מלמד את הגב להישען על משהו חיצוני. אחרי כמה חודשים כאלה הוא חלש ממה שהיה.

אף אחד מהשלושה לא מחזיר נוזלים לדיסק ולא מחזיר כוח לשרירים שהפסיקו לעבוד.

לכן כולם עובדים, וכולם נגמרים.

הבעיה שהוא גילה אחרי אלף מטופלות

את התרגילים שסוגרים את הלולאה אלירן נתן במשך שנים אחד על אחד. מעל אלף נשים עברו אצלו, והתוצאות היו טובות. הבעיה הייתה במקום אחר לגמרי.

הן לא התמידו. התוכניות היו ארוכות, התרגילים היו מסובכים, ואישה שנכנסת הביתה בשבע וחצי בערב לא מפנה ארבעים דקות לפרוטוקול. אחרי שבועיים הן חזרו לוולטרן.

אז הוא סגר את עצמו לחודש שלם ועבר תרגיל תרגיל. מה באמת מזיז את הלולאה, ומה נמצא שם רק כי ככה מלמדים. בסוף החודש נשארו עשר דקות.

מה שנשאר

טקס בוקר של עשר דקות, בלי ציוד, על הרצפה ליד המיטה. שני דברים פשוטים קורים בתוכו, שחרור של מה שהתקצר וחיזוק של מה שנחלש. הדבר השלישי הוא מה שמחזיק לאורך זמן, הגוף לומד לחלק את העומס במקום לזרוק את כולו על הגב התחתון.

אלירן ארז את זה תחת השם "גב של שנות ה-20", 23 שיעורים קצרים עם תרגולים מונחים. השיעורים הראשונים מלמדים לזהות מאיזה סוג כאב מדובר, ומה הדגלים האדומים שמחייבים רופא ולא סרטון. אחריהם מגיעים תרגולי השחרור המיידיים, שניים עד ארבע דקות כל אחד, ואז החיזוק. המודול האחרון מחבר את הכל לרצף אחד של עשר דקות. זה הרצף שרצים איתו 21 יום.

סביבו קהילה של כ-80 אלף עוקבים, ובתוכה קבוצה סגורה של 1,073 חברים שמתעדים שם את התהליך יום ביום.

ומה שהוא אומר לבד, בלי שמבקשים

זה לא עובד על כולן. מי שיש לה דגל אדום נוירולוגי צריכה רופא ולא תרגילים. ומי שלא תעשה את עשר הדקות בפועל לא תקבל כלום, כי אין בתוכנית הזאת שום דבר שקורה מעצמו.